<h1>ספר מצוות זמניות הלכ' תפילה</h1>
<h2>דף ד:</h2>
ותחלת כל תפלה י"י שפתי תפתח וגו', וחתימתן יהיו לרצון אמרי פי. ובימות הגשמים יאמר משיב הרוח ומוריד הגשם בגבורות. וזהו מתפלת מוסף של י"ט ראשון של [שמיני] עצרת עד מוסף של יום ראשון של פסח. ובימי הקייץ יאמר מוריד הטל, וזה מן תפלת מוסף של יום ראשון של פסח עד שחרית של יום שמיני עצרת.
<h2>דף ה:</h2>
וצריך שיחזיר ראשו לקיר כשיתפלל, ושלא יהא בינו ובין הקיר חציצה, כמו שאמרו בענין חזקיה ויסב חזקיה פניו אל הקיר. ואסור לישב קרוב למתפלל ולעבור בינו לבין הקיר... כל זה בקירוב ארבע אמות. וצריך להתפלל בהכנעה ותחנונים ושפלות ולא ימהר בה ולא יחישנה כנושא משא, כמו שאמרו, ר' אליעזר אומר העושה תפלתו קבע אין תפלתו נשמעת. ואמרו מאי קבע א"ר יעקב בר אידי א"ר אושעיא כל מי שתפלתו דומה עליו כמשוי ורבנן אמרי כל שאינו אומרה בלשון תחנונים. ולשון המשנה, אין עומדין להתפלל אלא מתוך כובד ראש ר"ל יישוב [הדעת]. ואמנם בזוכרו הראש משאר איבריו, מפני שהוא העיקר שבהם. ולשון הברייתא, אין עומדין להתפלל לא מתוך שיחה ולא מתוך שחוק ולא מתוך קלות ראש ולא מתוך דברים בטלים אלא מתוך דבר שמחה. ואין עומדין להתפלל מתוך דבר הל' אלא מתוך דברי הלכה פסוקה. וזה כדי שלא יחשוב בה בשעת תפלה.
<h2>דף ו.</h2>
נתחיל בתחלה בזכרון המצות הכוללות לכל התפלות. ואחר כך נחזור למצות שהן פרטיות בשמונה עשרה. והחזק שבכל חיובי תפלה המוטל על המאמין הוא שישתדל להתפלל עם הצבור, לאומרם ז"ל אין תפלתו של אדם נשמעת אלא בבית הכנסת שנאמר לשמוע אל הרנה ואל התפלה במקום רנה שם תהא תפלה ואני תפלתי י"י עת רצון אימתי עת רצון בשעה שהצבור מתפללין. לכן צריך להשכים ולהעריב לבית הכנסת להתפלל. ובשכר זה יאריך ימים, כמו שאמרו בתלמוד ברכות א"ל ריב"ל לבניה אקדימו ואחשיכו לבי כנישתא כי היכי דתוריכו חיי. ויזדרז להיות ממספר עשרה אנשים הראשונים, ואם באו אחריו מאה אנשים נוטל שכר כנגד כולם. וירוץ בחיבה נחפז בפסיעותיו בלכתו להתפלל. ובשובו משם יעשה ההפך ר"ל שילך בעצלה וביישוב. וזהו אומרם ז"ל אמר רב חלבו היוצא מבית הכנסת אל יפסיע פסיעה גסה, אמר אביי לא אמרן אלא כד נפיק אבל כד עייל מצוה למרהט דכתיב ונדעה נרדפה את י"י בשחר וגו'. וארז"ל אמר ר"ל כל מי שיש לו בית הכנסת בעירו ואינו נכנס להתפלל בה נקרא שכן רע שנאמר כה אמר י"י על כל שכיני הרעים, ולא עוד אלא שגורם גלות לו ולבניו דכתיב בתריה הנני נותשם מעל אדמתם. ואמרו כל היוצא מבית הכנסת [ונכנס] לבית המדרש ומבית המדרש לבית הכנסת זוכה ומקבל פני השכינה שנאמר ילכו מחיל אל חיל יראה אל אלהים בציון.
<h2>דף י:</h2>
ויתפלל במקום שפל, ולא יעמוד במקום גבוה כמו כסא וכדומה לו. כמו שאמרו במדרש ממעמקים קראתיך י"י. זולתי ש"ץ שהוא רשאי בזה כדי להשמיע קולו להמון: וצריך למתפלל שישים מגמת פניו אל המזרח. וישתדל המתפלל שיהיו במקום שיתפלל שם חלונות נוכח המזרח, כמו שנאמר וכוין פתיחין ליה בעיליתה נגד ירושלים: וצריך המתפלל שלא יעשה פיהוק ולא גיהוק ברצונו. אבל להתעטש יש לו רשות, וגם הוא משובח, שאמרו בו שהוא סימן יפה למתפלל. ואין לו רשות למתפלל לרוק, לאומרם הרק בתפלתו כאילו רק בפני המלך, אבל מוחה הרוק מפיו בבגדו: ומי שיצא ממנו ריח רע שאין לו עיקר יפסיק התפלה עד שאין לו ריח רע וחוזר. איכא דאמרי הכי תנא קמיה, היה עומד בתפלה ובקש להתעטש חוזר לאחוריו ארבע אמות ומתעטש וממתין עד שיכלה הריח, ואומר רבון העולמים יצרתנו נקבים נקבים, גלוי וידוע לפניך חרפתנו וכלימתנו, בחיינו חרפה וכלימה, ואחריתנו רימה ותולעה, וחוזר למקום שפסק. ומי שנגד לו מי רגלים ימתין שיכלו ויחזור לתפלתו.
וצריך המתפלל שיעמוד לעבדות בוראו בשפלות כעבד לפני אדוניו, ושמח וחרוץ מבלי עצלות, ויתלה עיניו [כעין] תליית עינים [של] העבד אל אדוניו, ככתוב הנה כעיני עבדים אל אדוניהם כעיני שפחה אל יד גבירתה וגו'. ואמרו המתפלל צריך שיתן עיניו למטה שנאמר והיו עיני ולבי שם. ולבו למעלה שנאמר נשא לבבנו אל כפים אל אל בשמים. ואמרו א"ר שמעון חסידא המתפלל צריך שיראה את עצמו כאילו שכינה שרויה כנגדו שנאמר שויתי י"י לנגדי תמיד. וישבית ידיו מכל פועל ריק וישוה רגליו כאילו הן רגל אחת, והוא אומרם א"ר יוסי בר' חנינא המתפלל צריך שיכוין את רגליו שנאמר ורגליהם רגל ישרה. ויציב כל איבריו כמשועבדים יראים לבוראם לא ימנעם מלעמוד בזאת התנועה שום חולי או חולשה שנאמר עבדו את י"י ביראה וגו'. וכבר הקדמתי לך מה שאמרו, עבודה [שבלב] זו תפלה. ואמרו עוד אסור לאדם להניח ידיו על סנטירו בשעה שעומד בתפלה. ופירוש סנטירו, כסליו, מקום החגורה.
<h2>דף כא.</h2>
ומי שהוא מסופק אם התפלל אם לאו צריך להתפלל בתורת נדבה, למה שאמרו ספק התפלל ספק לא התפלל אינו חוזר ומתפלל ורבי יוחנן אמר הלואי שיתפלל אדם כל היום כולו. ופירשו בזה שיש רשות לעשות זה בדרך נדבה ורשות ולא בדרך חובה, שאם יתפלל שנית [בתורת חובה] יש לחוש שעובר בבל תוסיף. ואמנם בזה יש רשות ליחיד. אך לצבור אין רשות בזה אלא בדרך חובה ולא בדרך נדבה, כי כבר ידעת כי התפלות הן כנגד הקרבנות, והיחיד מביא קרבן נדבה. וזה מה שראיתי לתקן לך מן המצות והחיובים הכוללים לכלל התפלות.
<h2>דף כא:</h2>
ולא יאמר קדושה ולא קדיש ולא ברכו בפחות מעשרה ב"א בני מצוה, למה שאמרו כל דבר שבקדושה לא יהא בפחות מעשרה שנאמר ונקדשתי בתוך בני ישראל. וחייב לענות קדיש בכל יכולתו ובזכות מחשבתו, מפני שאמרו כל העונה אמן יהא שמיה רבה בכל כחו מובטח לו שהוא בן עולם הבא. וענין בכל כחו, בכל כונתו: ואמנם הקדושה אשר ביוצר אור כתב רבינו יעקב ז"ל שיאמר אותה היחיד, מפני שאינה קדושה ע"ד האמת אלא תואר [פירוש סיפור] בלבד. ולכן בסדר קדושה יאמר אותה היחיד, מפני שהיא כמי שקורא פסוק בלבד: ואינו רשאי המתפלל להפסיק בתפלה לא לקדושה ולא לקדיש ולא לברכו, אלא יחריש עד שישמעם, ששומע כעונה. וכל שכן שאינו רשאי להפסיק בתפלה לשאלת שלום. וכבר הפליגו בזה עד אשר אמרו, אפילו המלך שואל בשלומו לא ישיבנו. ולא אמרו אלא במלכי ישראל, אבל מלך ממלכי אומות העולם יש לו להפסיק בגללו, מפני שאם לא ישיבנו הוא מסכן בנפשו. ואמרו עוד אפילו נחש כרוך על עקיבו לא יפסיק. ואמרו זה בנחש שאינו נושך על הרוב. אבל מי שהוא רגיל לנשוך כמו עקרב או אפעה יש לו להפסיק כל עת שיראה אחד מאלה באים כנגדו מפני שהיא סכנת נפשות. ומי שנכנס לבית הכנסת ומצא צבור מתפללים תפלת לחש, אם ישער בנפשו שיוכל להתפלל ולהשלים תפלתו קודם שיגיע ש"ץ לקדושה יתפלל ואם לאו לא יתחיל, אך צריך להמתין עד שיתחיל ש"ץ לחזור התפלה, ויחזור עמו תיבה בתיבה עד הקדושה, ויענה עמו, ואחר כך ישלים תפלתו.
<h2>דף כו:</h2>
ואמר ר' יוסי בר' חנינא תפלות אבות תקנום, אברהם תקן תפלת שחרית שנאמר וישכם אברהם בבקר אל המקום אשר עמד שם לפני י"י, יצחק תקן תפלת מנחה שנאמר ויצא יצחק לשוח בשדה לפנות ערב, ואין שיחה אלא תפלה שנאמר אשפוך לפניו שיחי וגו'. יעקב תקן תפלת ערבית שנאמר ויפגע במקום ואין פגיעה אלא תפלה שנאמר ואתה אל תתפלל בעד העם הזה ואל תשא בעדם רנה ותפלה ואל תפגע בי. ועוד אמרו, ר' יהושע [בן לוי] אמר תפלות כנגד תמידים תקנום. ואינו רחוק שהאבות תקנום וסמכום חכמים אל תמידים. ולכן צריך להגביל זמניהם לשעות הקרבת הקרבנות. וזה כי מראשית זמן תפלת שחרית שהוא עת הנץ החמה, וסוף זמנה לסוף ארבע שעות שלימות, ר"ל תפלת היום. וכמו כן הוא זמן הקרבת תמיד של שחר שיוכל [להקריבו] עד ארבע שעות. ולשון המשנה, תפלת השחר עד חצות רבי יהודה אומר עד ארבע שעות. ואמרו בגמ' הלכה כר' יהודה דתניא בבחירתא כותיה. ותפלת המנחה תחלת זמנה בתשע שעות וחצי מן היום, כי אז יקריבו תמיד של בין הערבים. וסוף זמנה לדעת ר' יהודה עד סוף עשתי עשר שעות פחות רובע. ויקרא זה הזמן (מנחה) פלג המנחה. אמנם על דעת חכמים ז"ל זמנה הוא עד סוף היום ר"ל תחלת הלילה. ואמנם תפלת ערבית תקנוה כנגד הנתחים הנותרים מן הקרבנות, כמו עצמות וגידין אשר לא תמו מהשרף ביום והם נשרפים כל הלילה. ולזה שמו זמן תפלת ערבית מתחלת הלילה עד סופה. וכבר אמרתי לך במה שקדם, שצריך המאמין שלא יאחר התפלה עד סוף זמנה, אך ישתדל להתפלל בתחלת עת הגעת זמנה.
<h2>דף כח:</h2>
ואתחיל עתה במשפטים הפרטיים לתפלת י"ח וסדרה: ואומר כי יען היות כונת תקון התפלה כדי להקריב הנפש ולהבדילה לאל יתברך, ולהשתחוות אליו במיני השבח בהודאה לשמו, ובקשת צרכיו ממנו ולהשפיע כל מה שהיא נכספת אליו. ויקשה על המון העם ברירת עניני הדברים שהם צריכים להם בכל עת וזמן. לכן תקנו לנו הראשונים ז"ל עניני הדברים שצריכים להם רוב כתות בני אדם בתקון וסדר ובלשון מוכן צח בי"ח ברכות. ואין אדם רשאי להחליף שום דבר בסמיכותם וסדרם, למה שאמרו בתלמוד מגילה, הקורא את המגלה למפרע לא יצא תנא וכן בהלל וכן בק"ש וכן בתפלה. תפלה מנלן דתניא שמעון הפקולי הסדיר י"ח ברכות על הסדר לפני ר"ג ביבנה, א"ר ירמיה ואמרי לה במתניתא תנא מאה ועשרים זקנים ומהם כמה נביאים תקנו י"ח ברכות על הסדר. ומפני שהיה ר"ג אחרון לזקנים זמן ארוך אינו רחוק שאולי נשתכח סדרם והשיבם שמעון הפקולי. וכלן הן מכונות אליו. ואם הן עתה י"ט ברכות, כבר ביארנו שברכת המינין ביבנה תקנוה, כמו שאמרנו אמר להם ר"ג כלום יש כאן אדם שיודע לתקן ברכה למינים, ירד שמואל הקטן ותקנה. ובזאת הן י"ט ברכות. ובפרק תפלת השחר [אמרו] הני י"ח ברכות כנגד מאי אמר ר' הלל בריה דר' שמואל בר נחמני כנגד י"ח אזכרות שאמר דוד בהבו לה' בני אלים. ורב יוסף אמר כנגד י"ח אזכרות שבק"ש. ריב"ל אמר כנגד י"ח חוליות שבשדרה. והם שאלו הני תמני סרי תשסרי הויאן. והיתה התשובה ר' לוי אמר ברכת המינים ביבנה תקנוה, לדעת הילל כנגד אל הכבוד הרעים לרב יוסף כנגד אחד שבק"ש לריב"ל כנגד חוליא קטנה שבשדרה.
והברכה הראשונה מהן היא אבות כנגד ראש המזמור הבו לי"י בני אלים. כאילו אמר תנו הודאות לאל יתברך, והם האבות. והברכה השניה גבורות, כנגד הבו לי"י כבוד ועוז. והעוז והגבורה הם שני דברים בענין אחד. ונקרא גבורות מפני שנכללו בהן גבורת גשמים וגבורת תחיית המתים. וכמו כן ירידת הגשם היא חיי העולם. ועוד כי תחיית המתים תשתתף לירידת הגשמים שנאמר הקיצו ורננו שוכני עפר כי טל אורות טלך. וברכה השלישית קדושת השם ר"ל אתה קדוש, כנגד הבו לי"י כבוד שמו השתחוו לי"י בהדרת קדש. וסמיכות ברכת בינה לקדושת השם סמך לכתוב והקדישו את קדוש יעקב וסמיך ליה וידעו תועי רוח בינה. וסמיכת ברכת תשובה לברכת בינה בגלל הכתוב ולבבו יבין ושב ורפא לו. וברכת סליחה לברכת תשובה לכתוב וישוב אל י"י וירחמהו ואל אלהינו כי ירבה לסלוח. ושמו הגאולה ברכה שביעית מפני שעתידה להיות גאולת ישראל בשביעית. וכן אמרו, א"ר חייא בר אבא לפי שישראל עתידין ליגאל בשביעית לפיכך קבעוה בשביעית. ורפואה בשמינית, מתוך שמילה ניתנה בשמינית וצריכה רפואה לפיכך קבעוה בשמינית. וברכת השנים בתשיעית, א"ר אלכסנדרי כנגד מפקיעי שערים, דכתיב בהו שבור זרוע רשע, ודוד כי אמרה במזמור תשיעי אמרה. וסמכו ברכת קבוץ גליות לברכת השנים, לאומרם ואתם הרי ישראל ענפיכם תתנו ופריכם תשאו לעמי ישראל כי קרבו לבוא. וכיון שנקבצו גליות עושה דין ברשעים, דכתיב ואשיבה ידי עליך וגו' ואשיבה שופטיך כבראשונה. וכיון שנעשה דין ברשעים כלו המינים. וכולל אדום עם המינים שנאמר ושבר פושעים וחטאים יחדיו. וכיון שכלו המינים מתרוממות קרני צדיק שנאמר וכל קרני רשעים אגדע תרוממנה קרנות צדיק. והיכן מתרוממות קרני הצדיקים בירושלים. וכיון שבאו לירושלים בא דוד, שנאמר אחר ישובו בני ישראל ובקשו את י"י אלהיהם ואת דוד מלכם. וכיון שבא דוד באה התפלה שנאמר והביאותים אל הר קדשי ושמחתים בבית תפלתי. ואח"כ עבודה דכתיב עולותיהם וזבחיהם לרצון על מזבחי. וכיון שבאה עבודה באה הודאה, שנא' זובח תודה יכבדנני, ומה ראו לומר ברכת כהנים אחר הודאה שנא' וישא אהרן את ידיו אל העם ויברכם וירד מעשות החטאת. ושאלו ולומרה מקמי עבודה. והיתה התשובה מי קתני לעשות מעשות כתיב, שיורה זה כי הברכה אחר הקרבן. ומה ראו לומר שים שלום אחר ברכת כהנים, שנאמר ושמו את שמי על בני ישראל ואני אברכם, וברכה של הקב"ה שלום היא שנאמר י"י עוז לעמו יתן י"י יברך את עמו בשלום. זאת היא סבת תקון י"ח ברכות על הסדר, שהן לפי [מה] שכתוב בתלמוד מגילה [יז:].
<h2>דף כט.</h2>
ומששים יום אחר תקופת תשרי עד הפסח שואלין את הגשמים בברכת השנים, ואומר ברך עלינו ותן טל ומטר לברכה בגשמי רצון: והראשונים ז"ל קצרו הברכות אשר מאתה חונן עד שומע תפלה וביררו העיקר של כל אחת ואחת בברכה אחת לקצר בה בשעת הדחק, או מי שהיה יוצא לדרך. ואומר אבות וגבורות וקדושת השם ואח"כ "הביננו י"י אלהינו לדעת את דרכיך ומול את לבבינו ליראתיך לסלוח היה לנו להיות גאולים רחקינו ממכאוב ודשנינו בנאות ארצך והנפוצים מארבע רוחות תקבץ והטועים בדעתך תשפוט ועל הרשעים תניף ידך וישמחו צדיקים בבנין עירך ובתיקון היכלך ובצמיחת קרן לדוד עבדך טרם נקרא אתה תענה טרם נדבר אתה תשמע כי אתה י"י עונה בעת צרה וצוקה ופודה ומציל בא"י שומע תפלה". ורצה ומודים ושים שלום. ויוכל התפלל זאת התפלה כל ימי השנה, ויוצא בה ידי חובתו, זולתי ליל השבתות והמועדים מפני שצריך לומר הבדלה בחונן הדעת. וכמו כן אין להתפלל אותה בימים שצריך לומר שאלה בברכת השנים. וזאת היא תפלה קצרה "צרכי עמך ישראל מרובים ודעתם קצרה יהי רצון מלפניך י"י אלהי ואלהי אבותי שתתן לכאו"א כדי פרנסתו ולכל גויה וגויה די מחסורה והטוב בעיניך עשה בא"י שומע תפלה". וההפרש שיש בין זאת התפלה לתפלת הביננו כי בזאת התפלה לא יאמרו שלש הראשונות ולא שלש אחרונות. ואין להתפלל אותה אלא במקום סכנה, לאומרם [כט:] ת"ר המהלך במקום גדודי חיות ולסטים מתפלל תפלה קצרה. [ל.] ויוצא י"ח בה לאותה שעה, וכשיגיע לישוב חייב לחזור י"ח ברכות. וברכת הביננו אין להתפלל אותה אלא מעומד, וזאת רשאי לאומרה בהיותו מהלך.
<h2>דף ל:</h2>
וצריך שיהיה הלשון מסכים נאות עם המחשבה ולא ידבר בתפלה על דרך מנהג הזרזיר או התור, כמו [שכתוב] ותהי יראתם אותי מצות אנשים מלומדה. ולא יהיה מתחנן לבוראו בלשונו וילעיב בו בלבו ובמחשבתו. וכמו שאמר המשורר, ויפתוהו בפיהם ובלשונם יכזבו לו ולבם לא נכון עמו. כי העיקר בתפלה כוונת הלב. ואם הוא יכול לכוין בתפלה כולה [יתפלל], ואם לאו אינו יוצא ידי חובתו עד שיכוין באבות על כל פנים. וכבר אמרו, לעולם ימוד אדם עצמו, אם יכול לכוין לבו יתפלל ואם לאו אל יתפלל. והפליגו בזה עד אשר אמרו, ר' חנינא כד הוה רתח לא הוה מצלי, ומי שהתפלל בלא כונה (ובלבד) באבות יחזור התפלה. ואיך יריץ אדם מחשבתו בשעת התפלה בעסקי תבל האסורים או המותרים ויחתום תפלתו בכתוב יהיו לרצון אמרי פי [והגיון לבי לפניך, אם הרהר בדברים אחרים].
<h2>דף לא.</h2>
וסמכו רבותינו ז"ל מעניני תפלת חנה לתקן מצות נאות לענין התפלה. כי מה שכתוב וחנה היא מדברת על לבה יורה (על) שכל המתפלל חייב בכוונת הלב. ובאומרו רק שפתיה נעות ראייה (על) שצריך לחתוך המלות בשפתיו. ונסמכו ולמדו מן וקולה לא ישמע (על) שהוא חייב להשפיל קולו ולהתפלל בלחש, ר"ל אם יכול לכוין דעתו בלחש. ואם לאו יכול להשמיע קולו, ובלבד שלא יהיה קרוב ממנו מתפלל אחר כדי שלא יטעהו. ויחשביה עלי לשיכורה, מכאן ששכור אסור להתפלל. ושמו גבול לזה, אם היה שתוי, והוא מי שלא נצחתו השכרות והוא בענין שיוכל לדבר עם המלך, עכ"ז לא יתפלל. ואם התפלל יצא י"ח ואין לו לחזור לתפלה. ואמנם מי שגבר עליו השכרות בענין שלא יוכל לדבר עם המלך אל יתפלל כלל. ואם התפלל לא יצא י"ח וצריך לחזור התפלה לכשיעבור השכרות.
<h2>דף לב:</h2>
וצריך להיות יושב בבית הכנסת באימה ויראה. כי אם הסיר מסוה היראה ונהג בקלות ראש ופריצות נוח לו לשבת בביתו, שלא להכעיס את המלך בביתו. כמו שאמר הכתוב המערת פריצים היה הבית הזה וגו' ובאתם ועמדתם לפני. לכן אותה השעה שיפרישנה האדם לעבודת בוראו צריך שתהיה בתכלית השלימות, נקיה מכל חסרון, ומבלי שיתעכב בה דבר מכל עניני תבל. ויכוין המתפלל שיהיו בגדיו שיתפלל בהם נקיים וטהורים, יתייפה בהם ויתעטף עטיפה נאה. וכשיכנס וישב יבושש [ימתין] שעה קודם התפלה ואחר כך יתפלל, לאומרם ז"ל אריב"ל המתפלל צריך שישהה שעה אחת קודם תפלתו ושעה אחת אחר תפלתו, קודם תפלתו דכתיב אשרי יושבי ביתך עוד יהללוך סלה, לאחר תפלתו מנלן דכתיב ישבו ישרים את פניך. ואמרו עוד חסידים הראשונים היו שוהים שעה אחת ומתפללים כדי שיכוונו לבם למקום, ר"ל שתתיישב דעתם וישליכו עסקיהם ממחשבתם.
<h2>דף לג:</h2>
ולכשיגיע ש"ץ למודים, יאמר היחיד מודים אנחנו לך שאתה הוא אלהינו ואלהי אבותינו יוצרנו יוצר בראשית ברכות והודאות לשמך הגדול על שהחייתנו וקיימתנו כן תחיינו ותחננו ותאסוף גלותנו לחצרות קדשך ולעבדך בלב שלם על שאנו מודים לך. וזהו הנקרא מודים דרבנן: שאלו לר' יצחק אלפסי ז"ל אם הצבור חייבים לענות אמן כשחוזר ש"ץ ברכת כהנים. והשיב כי אינם צריכים לענות אמן אלא לכהן כשעושה נשיאות כפים בלבד: ונהגו ב"א שיאמר ש"ץ תחנונים בשני וחמישי אחר כלותו מלחזור תפלת שחרית. אח"כ נופלים על פניהם במזמור [תהילים כ"ה א'] לדוד אליך י"י נפשי אשא. יכסה כ"א פניו, ויטה ראשו לצד אחד, כאומרם אמר רב חייא בריה דרב הונא חזינא להו לאביי ורבא דכי נפלי אאפייהו מצלי אצלויי. ונהגו ב"א להטות פניהם לצד שמאל. אח"כ יאמר ש"ץ תחנה. אח"כ קדיש.
<h2>דף לד.</h2>
ומי שטעה בשלש ראשונות חוזר לאבות. ומי שטעה בשלש אחרונות חוזר לרצה אם לא עקר רגליו, אבל אם לא זכר להתעורר לטעות אלא אחר שעקר רגליו חוזר לראש התפלה: ומי שטעה באמצעיות, מן אתה חונן עד שומע תפלה, וידע באיזו ברכ' טעה, חוזר מאותה הברכ' שטעה בה. ואם לא ידע באיזו ברכ' טעה יחזור לאתה חונן. ואם אינו זוכר עד שעבר שומע תפלה, חוזר לראש התפלה: ואמרו (לד:) המתפלל וטעה סימן רע לו ואם ש"ץ [הוא] סימן רע לשולחיו. ובלבד אם טעה באבות: (כט.) וכל ש"ץ שהחליף ברכת המינים או שקפץ מעבירין אותו, כי יש לחוש שמא הוא מין. ולא יחזירנו עד שיתברר להם לאיזו סבה הניחה.
ואין אדם רשאי לשאול צרכיו לא בשלש ראשונות ולא בשלש אחרונות, לאומרם אמר רב הונא שלש ראשונות דומה לעבד שמסדר שבח לפני רבו, ר"ל יספר תהלות אדוניו. אמצעיות דומה לעבד שמבקש פרס מרבו, ר"ל שמתחנן אל אדוניו לבקש צרכיו. אחרונות דומה לעבד שקבל פרס מרבו ונפטר והולך לו, ר"ל שהפיק רצונו והולך לדרכו: והמוזהר מלשאול צרכיו בשלש ראשונות ובשלש אחרונות הוא היחיד בלבד, אבל שאלת צרכי צבור בהם מותר, כמו שתראה שנסדיר בשלש ראשונות "זכרינו לחיים", ובשלש אחרונות "וכתוב לחיים" ו"בספר חיים": וגם יש רשות למתפלל לסדר בשמע קולנו מה שירצה. וכמו כן אם יהיה לו פנאי לסדר בכל ברכה מעין הברכה כל מה שירצה הרשות בידו, לאומרם אע"פ שאמרו מבקש אדם צרכיו בשומע תפלה אם בא לומר בסוף כל ברכה מעין הברכה כל מה שירצה הרשות בידו. ואמרו יש לו חולה בתוך ביתו מבקש עליו בברכת חולים ואם צריך לפרנסה מבקש בברכת השנים. ואחר תפלתו יוסיף מה שירצה, והוא אומרם, אריב"ל אע"פ שאמרו שואל אדם צרכיו בש"ת אם בא לומר אחר תפלתו כסדר יוה"כ אומר. אך אין אדם רשאי להקדים שאלת צרכיו לתפלתו, דכתיב לשמוע אל הרנה ואל התפלה, רנה זו תפלה תחנה זו בקשה.
וחייב לכוף ראשו ולהשתוחח בברכה ראשונה ר"ל באבות בתחלתה וסופה, ובברכת הודאה ר"ל במודים בתחלתו וסופו, ובסוף התפלה כמו כן. וישתוחח עד שיתפרקו כל חוליות שבשדרה באמרו ברוך. וימשיך ההשתחואה כשיעור שיוכל לומר ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד. וירים ראשו כשיזכר השם. ויריץ רגליו בכלותו מהתפלל ויפסיע שלש פסיעות לאחוריו ויאמר עושה שלום לצד שמאלו, ויכוין בו ימינו של הקב"ה. אח"כ לצד ימינו כאילו הוא שמאלו של הקב"ה. ויעמוד במקומו עד שיגיע ש"ץ לסדר קדושה ואז ישוב לאט למקומו שהתפלל שם. וסמכו זה לכתוב, והחיות רצוא ושוב.
